ברצלונה יצרה לעצמה מוניטין של עיר יקרה, ובצדק חלקי: הכניסות לאתרים הגדולים באמת מצטברות מהר, וזוג שמסמן את כל הקופסאות המפורסמות מגלה בסוף היום שהוא שילם על כרטיסים יותר מאשר על ארוחות. אבל זו רק חצי תמונה. חלק גדול ממה שהופך את ברצלונה לברצלונה, הים בקצה הרחוב, האבן של הרובע הגותי, החזיתות המשוגעות של תחילת המאה, הנוף מהגבעות, פשוט לא גובה כלום. ריכזנו כאן שנים עשר דברים שאימתנו שהכניסה אליהם חופשית, וגם, וזה לא פחות חשוב, את מה שכן דורש כרטיס כדי שלא תגיעו לשער סגור.
הים, הטיילת והפארק העירוני
חופי הברצלונטה ורצועת החופים שממשיכה צפונה, נובה איקריה, בוגאטל ומאר בלה, הם חופים ציבוריים לגמרי. אין שער, אין דמי כניסה, ולאורך הטיילת פזורות מקלחות חינם ושירותים ציבוריים בעונה. מה שכן עולה כסף הוא מיטת שיזוף, שמשייה או משקה בבר על החול, ומי שמביא מגבת ומים לא משלם דבר. פירוט על ההבדל בין החופים, איפה יש פחות אנשים ואיפה המים נקיים יותר, נמצא במדריך חופי הברצלונטה.
מהחוף אפשר להמשיך על הטיילת של פורט וול, כולל הגשר המתפתל שחוצה אל מרכז הקניות, ואחר כך לפנות פנימה אל פארק סיוטדז׳ה. הפארק הוא ריאה ירוקה ענקית עם אגם משוטים, ביתן מוזיקה ומפל אבן דרמטי שגאודי הצעיר עבד עליו כסטודנט. הכניסה לפארק חינם לחלוטין. שימו לב שגן החיות יושב בתוך שטח הפארק והוא כן גובה כרטיס, אז אל תתבלבלו בין השניים.
הרובעים הישנים ולה רמבלה
זה החלק שבו הליכה חסרת מטרה היא הפעילות עצמה. הרובע הגותי הוא מבוך של סמטאות אבן שנבנו על גבי היסודות הרומיים של העיר, עם כיכרות קטנות שנפתחות בלי אזהרה, שרידי חומה עתיקה, מרפסות עם כביסה ומוזיקאי רחוב אחד בערך בכל פינה. אל בורן שמזרחה משם צפוף פחות ואופנתי יותר, עם סדנאות עיצוב, ברי ורמוט וכיכר רחבה מול כנסייה גותית ענקית.
לה רמבלה היא השדרה שכולם אוהבים לזלזל בה, ובכל זאת שווה לרדת אותה פעם אחת מקצה לקצה כדי להבין את הפרופורציות של העיר, ולסטות ממנה אל פלאסה ריאל, כיכר מוקפת קשתות ודקלים שגאודי עיצב בה את פנסי הרחוב. אזהרה אחת חשובה: זה בדיוק המסלול שבו כייסים עובדים הכי הרבה בעיר, אז תיק קדימה ולא בכיס אחורי.
השווקים: להיכנס חינם, לאכול בתשלום
שוק הבוקריה על לה רמבלה הוא אתר תיירות לכל דבר, וההסתובבות בו לא עולה דבר: דוכני פירות בצבעים בלתי אפשריים, חזירי אייברי תלויים, דגים על קרח ודוכני מיץ. ההוצאה מתחילה רק ברגע שקונים משהו. שווה לדעת ששני שווקים נוספים נעימים בהרבה ופחות דחוסים: סנט אנטוני, מבנה ברזל משוחזר שמארח בסופי שבוע גם שוק ספרים ותקליטים יד שנייה, וסנטה קטרינה עם הגג הצבעוני הגלי שהוא אטרקציה בזכות עצמו. בכל השלושה הכניסה חופשית ואין שער.
הטיפ המעשי: בשוק אפשר לאכול ארוחה מלאה בדוכן בעמידה בשבריר מהמחיר של מסעדה עם שולחנות, וזו הדרך הפשוטה ביותר להוריד את עלות היום. את שאר ההוצאות של טיול בעיר פירקנו לפי רכיב במדריך התקציב לברצלונה.
גאודי מהמדרכה, וההבחנה החשובה בפארק גואל
הרבה אנשים לא מבינים שאפשר לראות חלק ניכר מגאודי בלי לשלם אגורה, פשוט כי הוא בנה על רחוב ראשי. קאסה בטיו וקאסה מילה, המכונה לה פדררה, עומדות שתיהן על פאסאיג׳ דה גרסיה, והחזיתות שלהן, הגג המתגלגל, המרפסות שנראות כמו מסכות והאבן שמתנהגת כמו גל, נראות מצוין מהמדרכה ממול. הפנים של שתיהן בתשלום, וגם התור אליו ארוך, אבל הרחוב עצמו חינם ופתוח מסביב לשעון. אותו כלל תקף לעוד עשרות בניינים מודרניסטיים באישמפלה שאיש לא עוצר לידם.
פארק גואל דורש דיוק, כי כאן טועים הכי הרבה. הפארק מחולק לשניים: האזור המונומנטלי, עם הספסל המתפתל בפסיפס, מדרגות הלטאה והאולם עם העמודים, דורש כרטיס לשעה מוגדרת ומומלץ להזמין אותו מראש. כל שאר שטח הפארק, החורש, השבילים והגבעה עם שלוש הצלבים שמשקיפה על כל העיר, פתוח בחינם. אפשר לעלות, להסתובב שעה, לתפוס נוף מעולה ולרדת בלי לשלם. ההסבר המלא על החלוקה ואיך מזמינים נכון נמצא במדריך פארק גואל.
מונטג׳ואיק והבונקרים: גבעות, נוף ומזרקה
הבונקרים של אל כרמל הם עמדות נגד מטוסים משנות השלושים שהפכו לנקודת התצפית האהובה על המקומיים: מישור בטון פתוח בראש גבעה, עם פנורמה של שלוש מאות שישים מעלות על העיר ועל הים. אין כרטיס והכניסה חינם, אבל יש שער: בעקבות תלונות התושבים העירייה גידרה את המתחם והוא סגור בלילה, השער נועל בשעות הערב ומוקדם יותר בחורף. בקיץ זה אומר שהסגירה מגיעה לפני השקיעה, אז מי שמתכנן שקיעה מהבטון חייב לבדוק את שעות הפתיחה באתר העירייה ולא להניח שאפשר לעלות מתי שרוצים. יתר נקודות התצפית החינמיות בעיר מרוכזות במדריך הבונקרים והתצפיות.
מונטג׳ואיק, הגבעה שמעל הנמל, היא בעצם פארק ענק עם רשת שבילים וגנים נושאיים שכולם פתוחים בלי תשלום, כולל הגנים הסמוכים לאצטדיון האולימפי והמדשאות עם הנוף על המזח. מה שכן גובה שם: המצודה שבפסגה, הרכבל, מוזיאון מירו ומוזיאון האמנות הקטלאנית. ולמטה, למרגלות המדרגות של המוזיאון, פועלת מזרקת הקסמים עם מופע אור ומוזיקה שהכניסה אליו חופשית לגמרי. חשוב: היא פועלת רק בערבים מסוימים לפי לוח עונתי שמשתנה, ובשנות בצורת היא הושבתה לתקופות ארוכות, אז בודקים את הלוח הרשמי ביום שמתכננים להגיע.
מה כן גובה כניסה ולא כדאי לבלבל
וכאן החלק שמונע אכזבה. הסגרדה פמיליה גובה כרטיס, גם למי שרק רוצה להיכנס פנימה לחמש דקות, והמגדלים הם תוספת נפרדת. אפשר בהחלט להסתובב סביבה ולראות את שתי החזיתות מבחוץ בחינם, וזה מרשים בפני עצמו, אבל הפנים דורש הזמנה מראש. הפנים של קאסה בטיו ושל לה פדררה בתשלום, האזור המונומנטלי בפארק גואל בתשלום, הסיור בקאמפ נואו בתשלום, וגם מוזיאון פיקאסו למעט חלונות חינם מסוימים שמשתנים מדי פעם. לגבי מוזיאונים באופן כללי: לחלק מהם יש שעות כניסה חופשית בערבים או בראשון אחר הצהריים, אבל השעות האלה משתנות ומוגבלות במכסה, ולכן אין לתכנן עליהן בלי לוודא באתר הרשמי של המוזיאון באותו שבוע.
ובשורה אחת: בברצלונה אפשר למלא יומיים שלמים בלי כרטיס אחד, בין החוף, האבן, השווקים והגבעות, ולשמור את הכסף לשלושה או ארבעה אתרים שבאמת שווים אותו.
